איך להעריך את התקדמות ילדכם בסיוף מעבר למדליות

המבט הצדה

לאחרונה קראתי פוסט על יוגה. אלא שכמובן, הוא לא באמת עסק ביוגה.

הכותבת תיארה כיצד איבדה שוב ושוב את היציבות בתנוחות במהלך השיעור. לדבריה, חוש שיווי המשקל שלה אינו טוב במיוחד, והמורה נתנה לה הנחיה אחת: לבחור נקודה, להתרכז ולהשאיר את המבט עליה. אף שידעה זאת, היא לא הצליחה להפסיק להציץ במי שעמדה לידה ולבדוק איך היא מצליחה להחזיק מעמד. בכל פעם שהסיטה את המבט מהנקודה שלה על הקיר, איבדה את שיווי המשקל.

קראתי וחשבתי: זו הורות בסיוף בפסקה אחת.

הורים עושים זאת יותר מכפי שהם מוכנים להודות.

אתם רואים משפחה שהילד שלה עלה זה עתה על הפודיום, ורוצים לדעת את הנוסחה שלה. כמה שיעורים אישיים בשבוע? מי המאמן? מה שגרת האימונים? מה לוח התחרויות? היכן בדיוק נצבר הניסיון הזה? אתם רוצים את השלבים, כי אולי אם תחזרו עליהם נכון, גם ילדכם ישיג תוצאה דומה.

אני מבין היטב את הדחף. הוא נובע מאהבה, לא מיוהרה. אתם רוצים שלילד שלכם יהיה מה שיש לילד האחר. גם אני כאב חשבתי כך לא פעם בתחומים אחרים — כבר לא בסיוף, שבו למדתי להבין, אבל במוזיקה, במתמטיקה ובעוד דברים רבים. למרבה המזל הצלחתי להבחין בכך ולהחזיר את המבט לנקודה שלי על הקיר.

אי אפשר להדגיש זאת מספיק: השלבים שאתם מעתיקים מעולם לא היו הסיפור כולו. בהמשך לדימוי היוגה, אתם רואים את התנוחה המושלמת, לא את שנות הניסיונות הרועדים שהובילו אליה. אינכם רואים את העונות שבהן הילד בכה בחניון, את השנה שבה כמעט פרש או את מאות הניסיונות שלא הצליחו לפני שההורים מצאו מה מתאים. ואולי להפך: כמעט אינכם רואים את ההורים במועדון או בתחרויות ומניחים שיש להם סוד, במקום ההסבר הפשוט — הם מאפשרים לילד ליהנות ולשחק.

לרוב אתם משווים דברים שאינם בני השוואה ומנסים להעתיק נוסחה שאולי לא תעבוד במקרה שלכם.

אבל לדעתי זה אפילו לא החלק הגרוע ביותר. ברגע שמתחילים להעתיק דרך של מישהו אחר, מפסיקים לשים לב לילד שלכם: לרצונות ולצרכים, לחוזקות ולקשיים, לקצב ולמה שבאמת מניע אותו. אתם עסוקים כל כך במבטים הצדה, שאינכם מבחינים במה שקורה לילד שלכם. אינכם רואים אותו, אלא נוסחה של אחרים שאינה עובדת עליו.

זה בדיוק מה שקרה לכותבת על היוגה. המבט הצדה לא רק שלא סייע לה לשמור על שיווי המשקל — הוא גרם לה לאבד אותו.

בשיעור היוגה כל משתתף בחר נקודה משלו: סדק בטיח או סימן על הפנל. משהו קבוע ואישי שאפשר לחזור אליו כשהיציבות מתערערת. הם התרכזו בנקודה שלהם ולא באחרים. חשבו על כך: שיווי המשקל המושלם של אדם אחר לא ישפר את שלכם.

הסייף שלכם זקוק לאותו דבר — נקודת ייחוס משלו. לתוכנית שלו, לא לתוכנית של מישהו אחר. אולי זו מטרה טכנית מסוימת לעונה, או פשוט להגיע ולעבוד ברצינות בלי קשר לתוצאות. אולי זה פשוט: קודם בונים הרגל של אימון, ואחר כך סופרים מדליות.

תהיה המטרה אשר תהיה, היא צריכה להיות שלו. לא מושאלת ממשפחה שהילד שלה נראה מצליח.

גם אתם כהורים זקוקים לנקודת ייחוס משלכם. לסיבה לעסוק בכך שאינה קשורה לילדים של אחרים.

כל סייף מתנדנד בדרך למציאת איזון, וגם המשפחה ההיא, היו בטוחים בכך. אין דרך למצוא שיווי משקל בלי לנסות.

הקושי אינו לעמוד בלי לזוז כלל, אלא לזכור לחזור לנקודה שלכם אחרי שהבטתם הצדה, במקום לרדוף אחרי תפיסת ההתקדמות של מישהו אחר.

אובדן שיווי משקל לרגע רק אומר שאתם עומדים על הרגליים שלכם.

לכן, בפעם הבאה שתתפסו את עצמכם בוחנים את דרכו של ילד אחר או את שגרת חייה של משפחה אחרת, ראו בכך סימן. מצאו את הנקודה שלכם על הקיר ושוב התמקדו בה, בלי להביט באחרים.

רק שם מתרחשת העבודה האמיתית.